"כתוב בעפרון בקרון החתום" / דן פגיס

כתבה : יאירה פינטו חיון ערכה: מירי זכריש לוי

השיר מתאר אישה הנמצאת בקרון רכבת חתום,  עם בנה הקטן,  בדרך אל מותם.  האם מבקשת ממוען לא ידוע שאם יפגוש את בנה קין, בנו של אדם, יאמר לו שהיא נמצאת במשלוח למחנה עם הבל בנה, אחיו.

זהו שיר קצר, עם כותרת ארוכה, שמהווה חלק מהשיר. הכותרת מרוחקת, נכתבה ע"י המחבר ולא ע"י הדוברת בשיר ויש בה ניגוד- בין הזמניות של העיפרון שנמחק בקלות לבין הסופיות בקרון שהוא חתום, נעול, ללא מוצא. כך גם הזכרון השברירי של היהודים בקרונות לעומת סופם החתום.

השיר הוא ממצא מן העבר, עדות, לאשה שאין יודע מה עלה בגורלה (בעצם ברור לגמרי מה עלה בגורלה!), ורק במקרה הגיע דבר קיומה אלינו, בזכות סימן שהשאירה על הקיר כתוב  בעפרון. הסימן הזה, השורות הקצרות הופכות לזכרון האחרון ממנה, למעין צוואה, שחובה עלינו לקיים. אך מהו המסר אותו ביקשה להעביר? נראה שהשורה נקטעת באמצע, האם נגמרו לה המילים? האם נלקחה למותה?

מאחר והשיר קטוע ניתן לקרוא אותו בצורה מעגלית, שחוזרת מהשורה האחרונה וכן הלאה. החזרתיות הזו מעלה את סיפורה לא של חווה אחת, כי אם של נשים רבות, אימהות וילדים שפגשו גורל דומה

ומיהי אותה חווה? מיהו הבל? מיהו קין? מצד אחד, אשה אחת מתוך הנשים הרבות שנלקחו עם ילדיהן בשילוחים. מצד שני, זוהי חווה, האישה הראשונה, האם של כולנו. אבל גם המשפחה הראשונה שבה התקיים הרצח הראשון באנושות- בין הבנים.

הלקח, אתו נשאר הקורא הוא לקח אנושי, אוניברסלי. גם הרוצח וגם הקורבן הם אחים, בני חוה ואדם.  היהודים - הקורבנות, הגרמנים- הרוצחים , כולם בני אדם וחווה.

זוהי הצוואה שמותירה אחריה חווה באותה עדות מטושטשת שנותרה על קיר הקרון. זה מה שצריך לנצור בזיכרון. הנרצח הוא בן אדם, הרוצח הוא בן אדם, שהיה מסוגל לעשות זאת לאדם אחר, את שניהם מבכה האם חווה.

השיר אמנם טעון במשמעויות הקושרות אותו לאירוע אחד: השואה. אך האמירה הבוקעת ממנו היא על זמנית, אוניברסלית, אמירה על האדם. אם יש איזשהו לקח מהשואה הרי הוא  המחויבות שלנו לזכור שכולם היו בני אדם.

מקורות עזר:

  1. " כתוב בעפרון בקרון החתום" ו"עדות" של דן פגיס מאת נורית צין
  2. "כתוב בעפרון החתום" מאת פריידריך אורית
  3. "טקסטים נרדפים: האינטרטקסטואליות בשיר "כתוב בעפרון בקרון החתום" מאת רבקה מעוז
  4. מיקוד בספרות 2005

"כתוב בעפרון בקרון החתום" / דן פגיס

כתבה : יאירה פינטו חיון ערכה: מירי זכריש לוי

השיר מתאר אישה הנמצאת בקרון רכבת חתום,  עם בנה הקטן,  בדרך אל מותם.  האם מבקשת ממוען לא ידוע שאם יפגוש את בנה קין, בנו של אדם, יאמר לו שהיא נמצאת במשלוח למחנה עם הבל בנה, אחיו.

זהו שיר קצר, עם כותרת ארוכה, שמהווה חלק מהשיר. הכותרת מרוחקת, נכתבה ע"י המחבר ולא ע"י הדוברת בשיר ויש בה ניגוד- בין הזמניות של העיפרון שנמחק בקלות לבין הסופיות בקרון שהוא חתום, נעול, ללא מוצא. כך גם הזכרון השברירי של היהודים בקרונות לעומת סופם החתום.

השיר הוא ממצא מן העבר, עדות, לאשה שאין יודע מה עלה בגורלה (בעצם ברור לגמרי מה עלה בגורלה!), ורק במקרה הגיע דבר קיומה אלינו, בזכות סימן שהשאירה על הקיר כתוב  בעפרון. הסימן הזה, השורות הקצרות הופכות לזכרון האחרון ממנה, למעין צוואה, שחובה עלינו לקיים. אך מהו המסר אותו ביקשה להעביר? נראה שהשורה נקטעת באמצע, האם נגמרו לה המילים? האם נלקחה למותה?

מאחר והשיר קטוע ניתן לקרוא אותו בצורה מעגלית, שחוזרת מהשורה האחרונה וכן הלאה. החזרתיות הזו מעלה את סיפורה לא של חווה אחת, כי אם של נשים רבות, אימהות וילדים שפגשו גורל דומה

ומיהי אותה חווה? מיהו הבל? מיהו קין? מצד אחד, אשה אחת מתוך הנשים הרבות שנלקחו עם ילדיהן בשילוחים. מצד שני, זוהי חווה, האישה הראשונה, האם של כולנו. אבל גם המשפחה הראשונה שבה התקיים הרצח הראשון באנושות- בין הבנים.

הלקח, אתו נשאר הקורא הוא לקח אנושי, אוניברסלי. גם הרוצח וגם הקורבן הם אחים, בני חוה ואדם.  היהודים - הקורבנות, הגרמנים- הרוצחים , כולם בני אדם וחווה.

זוהי הצוואה שמותירה אחריה חווה באותה עדות מטושטשת שנותרה על קיר הקרון. זה מה שצריך לנצור בזיכרון. הנרצח הוא בן אדם, הרוצח הוא בן אדם, שהיה מסוגל לעשות זאת לאדם אחר, את שניהם מבכה האם חווה.

השיר אמנם טעון במשמעויות הקושרות אותו לאירוע אחד: השואה. אך האמירה הבוקעת ממנו היא על זמנית, אוניברסלית, אמירה על האדם. אם יש איזשהו לקח מהשואה הרי הוא  המחויבות שלנו לזכור שכולם היו בני אדם.

מקורות עזר:

  1. " כתוב בעפרון בקרון החתום" ו"עדות" של דן פגיס מאת נורית צין
  2. "כתוב בעפרון החתום" מאת פריידריך אורית
  3. "טקסטים נרדפים: האינטרטקסטואליות בשיר "כתוב בעפרון בקרון החתום" מאת רבקה מעוז
  4. מיקוד בספרות 2005

פוסטים דומים

השאר תגובה

אימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *