סיפור הקרב - עד הלום

אלמלא היו עוצרים את המצרים בעד הלום אולי מדינת ישראל לא הייתה קיימת היום

תמלול של הדרכה בגשר עד הלום.

שנתיים וחצי אחרי השואה

שנתיים וחצי אחרי השואה. שנתיים וחצי אחרי שרצו להשמיד את העם היהודי באירופה מתקבלת החלטה דרמטית. ניו יורק, מועצת האומות המאוחדות, רוב המדינות נוצריות, מתקבלת החלטה..

התאריך 29 בנובמבר 47 הם מקבלים את ההחלטה לחלק את פלסטינה לשתי מדינות, מדינה יהודית ומדינה ערבית.  היהודים בכל העולם חוגגים עד השמיים. עם שמפניה וריקודים ושמחה שלא הייתה כמוה. מי שמתנגד ונהיה נורא עצוב זה ערבים. הערבים אומרים להם בצורה מאוד מפורשת, אתם העולם הנוצרי אתם האירופאים רציתם לרצוח,  רצחתם 6 מיליון יהודים באירופה ועכשיו אתם נותן להם פיצוי על חשבונינו. זאת אמירה גדולה. הם רואים את הצביעות האירופאית.  ההחלטה התקבלה בכל זאת, ים אחד לאחר מכן 30 בנובמבר 47 מתחילה מלחמת העצמאות חלק חלק ראשון. בחלק הראשון זה מלחמת אזרחים בין יהודים לערבים מאה אלף חיילים בריטים שולטים על פלסטינה, זה המון. זה צבא גדול בערך כ 600 אלף יהודים ובערך 1200000 ערבים. זה בערך קנה המידה של המספרים.

שלב 1 - מלחמת אזרחים

מלחמת האזרחים הזאת היא מלחמה קשה מאוד עקובה מדם. פיגועים, יריעות, פיצוצים בתוך הערים, בין הערים, על הכבישים - לא פשוט. יהודים הורגים ערבים, ערבים הורגים יהודים, לא משחק. הבריטים ביכולות שלהם מצד אחד מצהירים ובאמת מנסים למנוע אחיזה בנשק של כל הצדדים אבל כמובן נכשלים. ומצד שני מנסים להשקיט את הרוחות.

בריטים נהרגים ונפצעים ולא הערבים רוצים אותם פה ולא היהודים רוצים אותם פה. להזכיר לכם היטיב, גם הבריטים הם שנתיים וחצי אחרי השואה. גם לונדון הרוסה גם מה מנצ'סטר הרוסה גם ליברפול הרוסה.  יש להם לשקם את לונדון שלהם ונמאס להם מריבות בין יהודים לערבים והם מודיעים מראש שהם הולכים לעזוב את פלסטין.

צריך להתכונן - תפיסת נקודות שליטה בדרום

כאשר צבא  של מאה אלף חיילים עוזב זה לא ביום אחד, זה בשלבים ובכל מקום שהבריטים עזבו  מתחילים קרבות, מי שולט על מה. כבר בחודש מרץ 48, ארבעה חודשים אחרי החלטה הזאת,  חטיבת הנגב וחטיבת גבעתי של ארגון ההגנה עם נשק קל כובשים חלקים בצפון הנגב כמו שכתוב במפת החלוקה. הם לוקחים את האזור פחות או יותר עד קרוב מאוד  לקרית גת ואשקלון של היום. כאן  היה אמור להיות גם הגבול של המדינה הערבית המקורית. ההכנות האלו היו חשובות מכיוון שכאשר בחטיבת הנגב וחטיבת גבעתי כובשים את האזורים וזה לא בהליכה... היו פה כפרים ערבים. יש הרוגים, גם לנו וגם לערבים. אבל נקודות השליטה כשמצפים שהמצרים יגיעו אליהן כאן הן יהיו קריטיות בהמשך.

פיצוץ הגשר

הזמן עובר, אזור רחובות נכבש, ישוב מאוד גדול באזור יישובי עשרת נכבש, גן יבנה שקרו לה ברקה נכבש.  היישובים פה הופכים להיות לאט לאט מעוזים ישראלים, בעיקר של חטיבת גבעתי.  אבל ב 12 למאי 12 למאי, יומיים לפני הכרזת המדינה. מגיעים לפה חיילים מחטיבת גבעתי ואת הקשת המרכזית עם 300 קילוגרם חומר נפץ מפוצצים ונערכים להגנה על תל אביב מצפון לגשר.

כאשר אני אומר, נערכים להגנה, הם לא בדיוק יושבים על הגדה אלא טיפה יותר לכיוון גן יבנה. יש שם גבעות כאלו שמסתירות אותם ופה הכול חשוף, מסוכן נורא.

14.5.48

14 למאי 48 שלושה דברים קורים בתאריך הזה. אחד: אחרון החיילים הבריטים עוזב את הארץ מנמל חיפה. שתיים: 14 למאי 48 16:30 תל אביב הבית של דיזנגוף. דוד בן גוריון מכריז על הקמת המדינה, אף אחד לא שמח. כי הוא מכריז על הקמת מדינה באמצע מלחמה, יום לפני זה גוש עציון נכבש. באותו יום, עוד שהוא מדבר, 42 הרוגים בראשון לציון מהפגזות של חיל האוויר המצרי. תל אביב מטווחת על ידי מטוסים מצריים, אף אחד לא שמח. כן יש מחיאות כפיים מנימוס.

מה זה ההכרזה הזאת ?  ואת זה אני רוצה שתלמדו ילדים. כשהוא הכריז זה לא היה דבר מובן מאליו. ממש לא. כי רוב שרי הממשלה התנגדו בתוקף להכרזה בהתחלה. אמרו לו דוד בן גוריון, פה תהיה שואה שנייה, כי לנו אין נשק ולהם יש 5 צבאות ערב.

ותראו מה היו ארבע השיקולים של דוד בן גוריון להכרזת המדינה:
  1. אם אני אכריז על הקמת המדינה, המון יהודים יגיעו לארץ. רציתם לסיים אלפיים שנות גלות – קיבלתם. והוא צדק.
  2. אם אני אכריז על הקמת מדינה המון כסף יזרום לארץ ונוכל לקנות נשק. משפחת רוטשילד, משפחת הירש ואפילו מאיר לנסקי, ראש המאפיה היהודית בניו יורק, תרמו מיליונים כדי שנקנה נשק.
  3. היו במלחמת העולם השנייה קרוב למיליון יהודים שנלחמו בצבאות של בנות הברית. הם יבואו לכאן ויהיו לנו אנשים עם ניסיון קרבי. אל תשכחו שלמדינות ערב אמנם יש צבא אבל אין להם ניסיון קרבי. מול מי הם נלחמו ? על מי הם ירו אי פעם ? מי ירה עליהם ? הם לא יודעים.. ואנחנו נקבל אנשים עם ניסיון קרבי. הוא צדק גם בזה.
  4. הדבר האחרון – אם אני מכריז על מדינה, אנשים כאן יילחמו עבור המדינה שלהם. תהיה להם מוטיבציה. אם לא אכריז, על מה הם יילחמו ?

כל השיקולים שלו עמדו במבחן. עצרו רגע את ה 14 למאי. אני חייב לתת לכם זום על מה שקורה במצרים. במצרים שולט המלך פרוק (זה הרחבה בשבילכם המורים..) הוא מלך בובה של הבריטים כבר משנת 1936 מכיוון שהבריטים שולטים שם. בצבא החדש שמוקם לו, אין לו בכלל שליטה. ואנשים מושחטים קונים המון נשק, גם מקולקל, כאשר הם יודעים שאותו נשק מקולקל וזה עבור בצע כסף שנכנס להם לכיס. לנשק המקולקל הזה, מרגמות, תותחים, טנקים.. יהיה משמעות גדולה מאוד כאשר הם יהיו כאן בעד הלום. לא הכל מקולקל כמובן אבל איך חייל מרגיש כאשר הוא יורה והמרגמה שלו מתפוצצת או התותח שלו לא יורה והוא חוטף אש. פסיכולוגית זה מאוד מפחיד, אין לי איך להתגונן.

זה מה שקרה להם.

מצרים מושכת זמן

אני חוזר לישראל. 15 למאי 48, יום אחרי ההכרזה, 4 צבאות ערב (ולא 5) פולשים לישראל – לבנון, סוריה עירק וירדן. מצרים בשיקולים שלה, היא אומרת דבר פשוט. אני אצטרף, כן, אבל לא ב 15 למאי. ב 29 הם הצטרפו, שבועיים לאחר מכן. הם נסעו על הכביש הזה... ולמה העיכוב ? הם אמרו לעצמם, אנחנו הכי קרובים לתל אביב. המטרה שלנו היא לכבוש את תל אביב. מה המרחק ? סה"כ פחות מ-100 קילומטרים. כלום... מעזה עד תל אביב, זה לא הרבה והכביש ישר. לשבועיים האלו יש משמעות מכיוון שב 29 למאי הוכרזה הקמתו של צה"ל, איחוד המחתרות. כאשר הצבאי המצרי חולף על פי הכביש הקטנצ'יק הזה שראינו לפני כן עם בערך 500 כלי רכב ובערך 5000 חיילים, הוא משאיר כמה חיילים שיתעסקו עם נגבה וכמה חיילים שיתעסקו עם כפר דרום, ניצנים ויד מרדכי. אבל הוא רץ מהר כדי להגיע לתל אביב. ואז הם מגיעים לכאן והגשר מפוצץ. הם מנסים לבנות גשר חליפי מברזל אבל חוטפים אש תופת. ראינו לפני כן איך נראות גדות הנחל באופן טבעי – תלולות. ועם הטנקים של פעם, והתותחים של פעם והמשאיות של פעם זה מכשול בלתי עביר. כאשר אתה נכנס, זאת מלכודת מוות, אתה לא יוצא.

מה הטקטיקה לגבי עד הלום ?

החיילים המצרים לא הצליחו לחצות את הנחל. אבל זה לא הספיק כי חטיבת גבעתי רצתה להביס את הכוח המצרי שהיה כאן. הם ניסו לאגף אותם משלושה כיוונים. מצפון, מצפון מערב ומדרום. מדרום זה היה לסגור את הכביש מדרום בין אשקלון, מג'דל של אז ואשדוד, איסדוד של אז. החבר'ה של ניצנים שמו שם מארבים, מוקשים נגד טנקים ובאמת האספקה שובשה (לפני שהקיבוץ נפל). ממערב דרך החולות, חיילי גבעתי כבשו כמה מוצבים מצריים קטנים אבל לא ידעו מה ההמשך, לא היה להם מודיעין מה מחכה להם קדימה. הם נתקעו אבל כאן היה סיפר גדול.

מחיר מאוד גבוה

כמה מאות מטרים מכאן בתוך הנחל, חיילי חטיבת גבעתי רצו ללכת ולהתקרב כמה שיותר, להפתיע את הכוח המצרי ואז לתקוף אותם בהפתעה. הצבא המצרי היה מוכן, הם ירו אש תופת לכיוון הנחל והחיילים של חטיבת גבעתי לא היה לאן לברוח מכיוון שהקירות תלולים והיה בוץ והאש היה מכל עבר. באותו היום נהרגו קרוב ל-100 חיילים מחטיבת גבעתי. שלוש פעמים חטיבת גבעתי ניסתה להבריח מכאן את הצבא המצרי. שלוש פעמים חטיבת גבעתי לא הצליחה, היא כשלה. אלא מה ?  ככל שהקרבות נמשכו, חטיבת הנגב כבשה עוד ועוד שטחים בדרום עד שתפסה כמעט את כל הנגב. קווי האספקה של החיילים המצרים שהיו פה שישה חודשים שזה המון זמן, הלכו ונחסמו. נשק, מים, אוכל... אחרי שישה חודשים, הם לא מצאו יותר טעם להישאר כאן אחרי שכל הנגב נכבש והסורים והלבנונים נעצרו והם פשוט הסתובבו וחזרו בחזרה לעזה.

הם לא הפסידו כאן, לא היה להם טעם להמשיך להחזיק כאן את המקום. המפקדים שלהם כותבים ביומנים שהנשק שלהם היה פגום. ולמרות שהיו כאן המון חיילים מצרים, כ- 2300 עם נשק מתוחכם לעומת 1100 חיילים גבעתי הם לא הצליחו להתקדם.

התקפה אווירית ראשונה

ב 29 למאי הגיע מצ'כוסלובקיה במטוסי תובלה גדולים עם סמל פנמה, 4 מטוסי מסרשמיט מפורקים. היה מאוד קשה להכניס אותם למטוסי התובלה. הזנב שלהם מאוד ארוך. הצליחו להכניס... כאשר אותם מטוסי תובלה הגיעו לתל נוף, כל הארץ הייתה חשוכה לגמרי על מנת שלא יהיה אור ולא יוכלו לטווח את המטוסים. באותו היום הרכיבו בתל נוף את 4 המטוסים וללא טיסת ניסוי בכלל הם יצאו לתקוף.

היו 4 טייסים. לו לנרט טייס אמריקאי יהודי בעל אותות ממלחמת העולם השנייה שהגיע לכאן להתנדב. אדי כהן מדרום אפריקה, עזר וייצמן ומודי אלון. טיסת הניסוי הראשונה שלהם הייתה מע הטור המצרי. אומר להם לו לנרט, מוביל הכוח, אני לא יודע איפה איסדוד. עזר ויצמן עונה לו, סע אחרי. למטוסים האלו היה פגזים של 70 קילו והיה להם מכונות ירייה שירו דרך הפרופלור. ואם זה לא היה מתואם הם היו מנקבים את הפרופלור. אלו מטוסים ממלחמת העולם השנייה...

הצבא המצרי היה בהתחלה בהלם אבל מהר מאוד מתעשת על עצמווהשיב אש למטוסים. המטוס של אדי כהן נפגע, הוא הצליח להתרחק עד בית דארס אבל שם התרסק ואדי נהרג. יתר המטוסים חזרו.

מטוס נוסף נפגע כמה ימים לאחר מכן בקרבות מול טול כרם והטייס צנח.

המצרים למדו שיש לנו מטוסים, הם לא ידעו כמה.. ויש לנו תותחים ומרגמות. דברים שלא אמרו להם... והם אומרים לעצמם "חברים שלי נהרגים, ועל מה ? על מה אני נלחם ? מה זה פלסטין ? איפה פלסטין נמצאת, הרי לקרוא מפה רובם לא יודעים" הצבא שלהם הוקם לפני שנתיים, הם סה"כ פלחים שלא ברור להם על מה הם נלחמים.

היהודים כאן פחדו משואה שנייה, ועוד איך היה להם על מה להילחם. עולם אחר לגמרי... דרמה אחרת לגמרי... אם הצבא המצרי היה עובר את הגשר הזה, לא בטוח שמדינת ישראל הייתה קיימת.

סיפור הקרב - עד הלום

אלמלא היו עוצרים את המצרים בעד הלום אולי מדינת ישראל לא הייתה קיימת היום

תמלול של הדרכה בגשר עד הלום.

שנתיים וחצי אחרי השואה

שנתיים וחצי אחרי השואה. שנתיים וחצי אחרי שרצו להשמיד את העם היהודי באירופה מתקבלת החלטה דרמטית. ניו יורק, מועצת האומות המאוחדות, רוב המדינות נוצריות, מתקבלת החלטה..

התאריך 29 בנובמבר 47 הם מקבלים את ההחלטה לחלק את פלסטינה לשתי מדינות, מדינה יהודית ומדינה ערבית.  היהודים בכל העולם חוגגים עד השמיים. עם שמפניה וריקודים ושמחה שלא הייתה כמוה. מי שמתנגד ונהיה נורא עצוב זה ערבים. הערבים אומרים להם בצורה מאוד מפורשת, אתם העולם הנוצרי אתם האירופאים רציתם לרצוח,  רצחתם 6 מיליון יהודים באירופה ועכשיו אתם נותן להם פיצוי על חשבונינו. זאת אמירה גדולה. הם רואים את הצביעות האירופאית.  ההחלטה התקבלה בכל זאת, ים אחד לאחר מכן 30 בנובמבר 47 מתחילה מלחמת העצמאות חלק חלק ראשון. בחלק הראשון זה מלחמת אזרחים בין יהודים לערבים מאה אלף חיילים בריטים שולטים על פלסטינה, זה המון. זה צבא גדול בערך כ 600 אלף יהודים ובערך 1200000 ערבים. זה בערך קנה המידה של המספרים.

שלב 1 - מלחמת אזרחים

מלחמת האזרחים הזאת היא מלחמה קשה מאוד עקובה מדם. פיגועים, יריעות, פיצוצים בתוך הערים, בין הערים, על הכבישים - לא פשוט. יהודים הורגים ערבים, ערבים הורגים יהודים, לא משחק. הבריטים ביכולות שלהם מצד אחד מצהירים ובאמת מנסים למנוע אחיזה בנשק של כל הצדדים אבל כמובן נכשלים. ומצד שני מנסים להשקיט את הרוחות.

בריטים נהרגים ונפצעים ולא הערבים רוצים אותם פה ולא היהודים רוצים אותם פה. להזכיר לכם היטיב, גם הבריטים הם שנתיים וחצי אחרי השואה. גם לונדון הרוסה גם מה מנצ'סטר הרוסה גם ליברפול הרוסה.  יש להם לשקם את לונדון שלהם ונמאס להם מריבות בין יהודים לערבים והם מודיעים מראש שהם הולכים לעזוב את פלסטין.

צריך להתכונן - תפיסת נקודות שליטה בדרום

כאשר צבא  של מאה אלף חיילים עוזב זה לא ביום אחד, זה בשלבים ובכל מקום שהבריטים עזבו  מתחילים קרבות, מי שולט על מה. כבר בחודש מרץ 48, ארבעה חודשים אחרי החלטה הזאת,  חטיבת הנגב וחטיבת גבעתי של ארגון ההגנה עם נשק קל כובשים חלקים בצפון הנגב כמו שכתוב במפת החלוקה. הם לוקחים את האזור פחות או יותר עד קרוב מאוד  לקרית גת ואשקלון של היום. כאן  היה אמור להיות גם הגבול של המדינה הערבית המקורית. ההכנות האלו היו חשובות מכיוון שכאשר בחטיבת הנגב וחטיבת גבעתי כובשים את האזורים וזה לא בהליכה... היו פה כפרים ערבים. יש הרוגים, גם לנו וגם לערבים. אבל נקודות השליטה כשמצפים שהמצרים יגיעו אליהן כאן הן יהיו קריטיות בהמשך.

פיצוץ הגשר

הזמן עובר, אזור רחובות נכבש, ישוב מאוד גדול באזור יישובי עשרת נכבש, גן יבנה שקרו לה ברקה נכבש.  היישובים פה הופכים להיות לאט לאט מעוזים ישראלים, בעיקר של חטיבת גבעתי.  אבל ב 12 למאי 12 למאי, יומיים לפני הכרזת המדינה. מגיעים לפה חיילים מחטיבת גבעתי ואת הקשת המרכזית עם 300 קילוגרם חומר נפץ מפוצצים ונערכים להגנה על תל אביב מצפון לגשר.

כאשר אני אומר, נערכים להגנה, הם לא בדיוק יושבים על הגדה אלא טיפה יותר לכיוון גן יבנה. יש שם גבעות כאלו שמסתירות אותם ופה הכול חשוף, מסוכן נורא.

14.5.48

14 למאי 48 שלושה דברים קורים בתאריך הזה. אחד: אחרון החיילים הבריטים עוזב את הארץ מנמל חיפה. שתיים: 14 למאי 48 16:30 תל אביב הבית של דיזנגוף. דוד בן גוריון מכריז על הקמת המדינה, אף אחד לא שמח. כי הוא מכריז על הקמת מדינה באמצע מלחמה, יום לפני זה גוש עציון נכבש. באותו יום, עוד שהוא מדבר, 42 הרוגים בראשון לציון מהפגזות של חיל האוויר המצרי. תל אביב מטווחת על ידי מטוסים מצריים, אף אחד לא שמח. כן יש מחיאות כפיים מנימוס.

מה זה ההכרזה הזאת ?  ואת זה אני רוצה שתלמדו ילדים. כשהוא הכריז זה לא היה דבר מובן מאליו. ממש לא. כי רוב שרי הממשלה התנגדו בתוקף להכרזה בהתחלה. אמרו לו דוד בן גוריון, פה תהיה שואה שנייה, כי לנו אין נשק ולהם יש 5 צבאות ערב.

ותראו מה היו ארבע השיקולים של דוד בן גוריון להכרזת המדינה:
  1. אם אני אכריז על הקמת המדינה, המון יהודים יגיעו לארץ. רציתם לסיים אלפיים שנות גלות – קיבלתם. והוא צדק.
  2. אם אני אכריז על הקמת מדינה המון כסף יזרום לארץ ונוכל לקנות נשק. משפחת רוטשילד, משפחת הירש ואפילו מאיר לנסקי, ראש המאפיה היהודית בניו יורק, תרמו מיליונים כדי שנקנה נשק.
  3. היו במלחמת העולם השנייה קרוב למיליון יהודים שנלחמו בצבאות של בנות הברית. הם יבואו לכאן ויהיו לנו אנשים עם ניסיון קרבי. אל תשכחו שלמדינות ערב אמנם יש צבא אבל אין להם ניסיון קרבי. מול מי הם נלחמו ? על מי הם ירו אי פעם ? מי ירה עליהם ? הם לא יודעים.. ואנחנו נקבל אנשים עם ניסיון קרבי. הוא צדק גם בזה.
  4. הדבר האחרון – אם אני מכריז על מדינה, אנשים כאן יילחמו עבור המדינה שלהם. תהיה להם מוטיבציה. אם לא אכריז, על מה הם יילחמו ?

כל השיקולים שלו עמדו במבחן. עצרו רגע את ה 14 למאי. אני חייב לתת לכם זום על מה שקורה במצרים. במצרים שולט המלך פרוק (זה הרחבה בשבילכם המורים..) הוא מלך בובה של הבריטים כבר משנת 1936 מכיוון שהבריטים שולטים שם. בצבא החדש שמוקם לו, אין לו בכלל שליטה. ואנשים מושחטים קונים המון נשק, גם מקולקל, כאשר הם יודעים שאותו נשק מקולקל וזה עבור בצע כסף שנכנס להם לכיס. לנשק המקולקל הזה, מרגמות, תותחים, טנקים.. יהיה משמעות גדולה מאוד כאשר הם יהיו כאן בעד הלום. לא הכל מקולקל כמובן אבל איך חייל מרגיש כאשר הוא יורה והמרגמה שלו מתפוצצת או התותח שלו לא יורה והוא חוטף אש. פסיכולוגית זה מאוד מפחיד, אין לי איך להתגונן.

זה מה שקרה להם.

מצרים מושכת זמן

אני חוזר לישראל. 15 למאי 48, יום אחרי ההכרזה, 4 צבאות ערב (ולא 5) פולשים לישראל – לבנון, סוריה עירק וירדן. מצרים בשיקולים שלה, היא אומרת דבר פשוט. אני אצטרף, כן, אבל לא ב 15 למאי. ב 29 הם הצטרפו, שבועיים לאחר מכן. הם נסעו על הכביש הזה... ולמה העיכוב ? הם אמרו לעצמם, אנחנו הכי קרובים לתל אביב. המטרה שלנו היא לכבוש את תל אביב. מה המרחק ? סה"כ פחות מ-100 קילומטרים. כלום... מעזה עד תל אביב, זה לא הרבה והכביש ישר. לשבועיים האלו יש משמעות מכיוון שב 29 למאי הוכרזה הקמתו של צה"ל, איחוד המחתרות. כאשר הצבאי המצרי חולף על פי הכביש הקטנצ'יק הזה שראינו לפני כן עם בערך 500 כלי רכב ובערך 5000 חיילים, הוא משאיר כמה חיילים שיתעסקו עם נגבה וכמה חיילים שיתעסקו עם כפר דרום, ניצנים ויד מרדכי. אבל הוא רץ מהר כדי להגיע לתל אביב. ואז הם מגיעים לכאן והגשר מפוצץ. הם מנסים לבנות גשר חליפי מברזל אבל חוטפים אש תופת. ראינו לפני כן איך נראות גדות הנחל באופן טבעי – תלולות. ועם הטנקים של פעם, והתותחים של פעם והמשאיות של פעם זה מכשול בלתי עביר. כאשר אתה נכנס, זאת מלכודת מוות, אתה לא יוצא.

מה הטקטיקה לגבי עד הלום ?

החיילים המצרים לא הצליחו לחצות את הנחל. אבל זה לא הספיק כי חטיבת גבעתי רצתה להביס את הכוח המצרי שהיה כאן. הם ניסו לאגף אותם משלושה כיוונים. מצפון, מצפון מערב ומדרום. מדרום זה היה לסגור את הכביש מדרום בין אשקלון, מג'דל של אז ואשדוד, איסדוד של אז. החבר'ה של ניצנים שמו שם מארבים, מוקשים נגד טנקים ובאמת האספקה שובשה (לפני שהקיבוץ נפל). ממערב דרך החולות, חיילי גבעתי כבשו כמה מוצבים מצריים קטנים אבל לא ידעו מה ההמשך, לא היה להם מודיעין מה מחכה להם קדימה. הם נתקעו אבל כאן היה סיפר גדול.

מחיר מאוד גבוה

כמה מאות מטרים מכאן בתוך הנחל, חיילי חטיבת גבעתי רצו ללכת ולהתקרב כמה שיותר, להפתיע את הכוח המצרי ואז לתקוף אותם בהפתעה. הצבא המצרי היה מוכן, הם ירו אש תופת לכיוון הנחל והחיילים של חטיבת גבעתי לא היה לאן לברוח מכיוון שהקירות תלולים והיה בוץ והאש היה מכל עבר. באותו היום נהרגו קרוב ל-100 חיילים מחטיבת גבעתי. שלוש פעמים חטיבת גבעתי ניסתה להבריח מכאן את הצבא המצרי. שלוש פעמים חטיבת גבעתי לא הצליחה, היא כשלה. אלא מה ?  ככל שהקרבות נמשכו, חטיבת הנגב כבשה עוד ועוד שטחים בדרום עד שתפסה כמעט את כל הנגב. קווי האספקה של החיילים המצרים שהיו פה שישה חודשים שזה המון זמן, הלכו ונחסמו. נשק, מים, אוכל... אחרי שישה חודשים, הם לא מצאו יותר טעם להישאר כאן אחרי שכל הנגב נכבש והסורים והלבנונים נעצרו והם פשוט הסתובבו וחזרו בחזרה לעזה.

הם לא הפסידו כאן, לא היה להם טעם להמשיך להחזיק כאן את המקום. המפקדים שלהם כותבים ביומנים שהנשק שלהם היה פגום. ולמרות שהיו כאן המון חיילים מצרים, כ- 2300 עם נשק מתוחכם לעומת 1100 חיילים גבעתי הם לא הצליחו להתקדם.

התקפה אווירית ראשונה

ב 29 למאי הגיע מצ'כוסלובקיה במטוסי תובלה גדולים עם סמל פנמה, 4 מטוסי מסרשמיט מפורקים. היה מאוד קשה להכניס אותם למטוסי התובלה. הזנב שלהם מאוד ארוך. הצליחו להכניס... כאשר אותם מטוסי תובלה הגיעו לתל נוף, כל הארץ הייתה חשוכה לגמרי על מנת שלא יהיה אור ולא יוכלו לטווח את המטוסים. באותו היום הרכיבו בתל נוף את 4 המטוסים וללא טיסת ניסוי בכלל הם יצאו לתקוף.

היו 4 טייסים. לו לנרט טייס אמריקאי יהודי בעל אותות ממלחמת העולם השנייה שהגיע לכאן להתנדב. אדי כהן מדרום אפריקה, עזר וייצמן ומודי אלון. טיסת הניסוי הראשונה שלהם הייתה מע הטור המצרי. אומר להם לו לנרט, מוביל הכוח, אני לא יודע איפה איסדוד. עזר ויצמן עונה לו, סע אחרי. למטוסים האלו היה פגזים של 70 קילו והיה להם מכונות ירייה שירו דרך הפרופלור. ואם זה לא היה מתואם הם היו מנקבים את הפרופלור. אלו מטוסים ממלחמת העולם השנייה...

הצבא המצרי היה בהתחלה בהלם אבל מהר מאוד מתעשת על עצמווהשיב אש למטוסים. המטוס של אדי כהן נפגע, הוא הצליח להתרחק עד בית דארס אבל שם התרסק ואדי נהרג. יתר המטוסים חזרו.

מטוס נוסף נפגע כמה ימים לאחר מכן בקרבות מול טול כרם והטייס צנח.

המצרים למדו שיש לנו מטוסים, הם לא ידעו כמה.. ויש לנו תותחים ומרגמות. דברים שלא אמרו להם... והם אומרים לעצמם "חברים שלי נהרגים, ועל מה ? על מה אני נלחם ? מה זה פלסטין ? איפה פלסטין נמצאת, הרי לקרוא מפה רובם לא יודעים" הצבא שלהם הוקם לפני שנתיים, הם סה"כ פלחים שלא ברור להם על מה הם נלחמים.

היהודים כאן פחדו משואה שנייה, ועוד איך היה להם על מה להילחם. עולם אחר לגמרי... דרמה אחרת לגמרי... אם הצבא המצרי היה עובר את הגשר הזה, לא בטוח שמדינת ישראל הייתה קיימת.

פוסטים דומים

השאר תגובה

אימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *